שלושה ימים בקיץ
כבר ביום הראשון של המבצע, נכנסו כוחות גרמניים לליטא. תוך ימים ספורים הם השתלטו על ערים מרכזיות כמו וילנה וקובנה. חלק מהאוכלוסייה הליטאית קיבלה את הגרמנים כמשחררים מהשלטון הסובייטי, אך חלקים אחרים שיתפו פעולה עם הנאצים בביצוע פשעים נגד יהודים.
מיד לאחר הכיבוש, החלו הגרמנים, בסיוע ליטאים מקומיים, בביצוע "הפתרון הסופי". יחידות האיינזצגרופן ביצעו מעשי טבח המוניים. עד סוף 1941 נרצחו כ-200,000 מיהודי ליטא, מתוך כ-220,000 שהיו בה ערב המלחמה.
העיירה הליטאית הדמיונית גילישקיס, אוגוסט 1941. עד לא מכבר היתה העיירה כבושה בידי הסובייטים, כעת היא נתונה תחת כיבוש גרמני. האיש העומד בראש האיינזצגרופן עושה את דרכו אליה, נחוש לסמן עוד וי ברשימת העיירות הנקיות מיהודים.
בעיירה מתגוררים מזה שנים רבות זה לצד זה יהודים ונוצרים, עם מיעוט פגאני בראשותה של מכשפה זקנה, אולי לא באהבה אבל בשכנות נינוחה. אבל כעת היהודים נתונים למגבלות רבות, וכמעט אינם נראים מחוץ לבתיהם.
יוצא דופן הוא הרוקח, שמכיוון שהוא היחיד במקצועו במקום הוא מורשה להחזיק את חנותו פתוחה ולשרת לקוחות שאינם יהודים. יוצאת דופן היא גם פאולה, אשתו של בעל הכלבו המקומי, שמטופלת בילד מעוכב התפתחות, ומסתובבת בחוצות מבקשת לו מרפא.
אצל הנוצרים החיים מתנהלים כרגיל. הערניים שבהם דרוכים לרשת את היהודים מיד כשיסולקו מן המקום, אבל פרט לכך העסקים פחות או יותר כרגיל. הגעתו של איש האיינזצגרופן מחדדת את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות, משלחת את היהודים אל גורלם המר, ומחייבת את הנוצרים לנקוט עמדה.
הספר הוא מפגש של קורבנות. מסכנים היהודים הנרדפים, מסכנים הליטאים הנוצרים הרוצחים יהודים - בהתנדבות - ומתלוננים על הקושי. מסכן אפילו המפקד הגרמני המיוסר מקלקול קיבה, שרואה בעצמו בסך נציגו של הטבע. המורה למקצועות הומניים, שמתעקש להיות זה שיירה בתלמידיו היהודים, הוא סופר מתוסכל לוקה בנפשו, שמאחוריו ילדות אומללה. אשתו המדוכאת, שמתכננת לשים יד על אוצרות היהודים, הופכת מרגע לרגע לחסידת אומות עולם. כולם סובלים ואף אחד אינו אשם.
העלילה העצובה, נסמכת על אירועים שקרו, ביניהם רצח יהודי קדאיניאי ב-28 באוגוסט 1941 (הסופר מפרט את מקורות השראתו באחרית דבר). לפני המלחמה חיו בקדאיניאי כ־3,000 יהודים, שהיוו למעלה מרבע מאוכלוסיית העיר. הייתה זו קהילה יהודית תוססת עם מוסדות חינוך, תרבות ודת. עם סיפוח ליטא לברית המועצות ב־1940, נאסרה הפעילות הציונית, ורבים הוגלו לסיביר.ביום ה-24 ביוני 1941 העיר נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. ב-23 ביולי 1941 כ־200 יהודים נרצחו על ידי ליטאים מקומיים. ב-15 באוגוסט 1941 כל יהודי העיר רוכזו בבית הכנסת, ומשם הובלו לאורוות, שם הוחזקו במשך 13 יום ללא מזון. ב-28 באוגוסט כל היהודים הובלו לבורות ירי ונרצחו בירי על ידי שוטרים ליטאים בפיקוד גרמני. למעלה מ־2,000 יהודים נרצחו באותו יום. רק שני צעירים הצליחו להימלט יום לפני ההוצאה להורג.
העלילה מתנקזת לשלושה מוקדים. במוקד האחד נמצאת פאולה, אמו של הילד בן השלוש שאינו הולך. היא נועצת בכל מי שאפשר, כולל במכשפה הפגאנית, כדי לרפא אותו, ובו בזמן עסוקה גם בתכניות לנטוש את בעלה מזה עשרים שנה, שבוגד בה מאז נישאו. במוקד השני נמצאים המורה ואשתו, הוא סופר מתוסכל, היא אשה מדוכאת. במוקד השלישי נמצא יונאס, צעיר מקומי, אחד מחבורה של ארבעה, שנמשך לגברים, ומתכנן להתוודות על כך באוזני חבריו. כל הארבעה מתנדבים להתייצב על שפת הבור ולירות ביהודים, שניים מהם רוצחים ללא היסוס את הרוקח ואחר-כך מתלוננים על הקושי, יונאס לבדו יורה באויר כדי לא להרוג ילד יהודי נמלט.
הספר מבקש להאיר את האפלה – אך לעיתים נדמה שהוא מתבלבל בין אור לצל.
הכתיבה מדויקת, לעיתים פיוטית, והעלילה נעה בין שלושה מוקדים אנושיים: אם לילד עם עיכוב התפתחותי, זוג נשוי מתפורר, וצעיר הומוסקסואל שמוצא עצמו בין רוצחים. כל אחד מהם מייצג פן אחר של החברה הליטאית תחת הכיבוש – אדישות, תאוות בצע, פחד, וגם שמץ של חמלה.
אולם דווקא כאן טמונה הבעיה המרכזית של הספר: הניסיון להאניש את הרוצחים. הסופר מעניק לכל דמות "סבל" משלה – המפקד הגרמני סובל מקלקול קיבה, המורה הרוצח הוא סופר מתוסכל, ואשתו – שתחילה מתכננת לשדוד את רכוש היהודים – הופכת לפתע לחסידת אומות עולם. כך נוצרת תחושת סימטריה מוסרית שקרית: כולם סובלים, כולם אנושיים, ואף אחד אינו אשם באמת.
היהודים, לעומת זאת, כמעט ואינם מדברים. הם נוכחים-נפקדים, קורבנות אילמים של עלילה שמתרכזת דווקא במבצעי הפשע. בכך, הספר משקף תופעה מוכרת בספרות השואה – המרכזת את מבטה בתוקפן, לא בקורבן.
האזכור הישיר של רצח יהודי קדאיניאי מעניק לספר עוגן היסטורי חשוב, אך גם מחייב אותו לאחריות מוסרית. כאשר דמויות מתנדבות לירות בילדים יהודים – ואז מתלוננות על הקושי – הקורא נדרש לשאול: האם הסופר מבקר את הדמויות, או מבקש שנחוש כלפיהן אמפתיה?
לסיכום, זהו ספר חזק, מטריד, ולעיתים קרובות מרשים בכתיבתו. אך הוא מותיר טעם מר – לא רק בשל הזוועות שהוא מתאר, אלא בשל הדרך בה הוא בוחר למקם את המבט. זהו רומן על שואה – אך לא בהכרח רומן שנושא באחריות של זיכרון השואה.
ממליץ בהחלט לקרוא
ברומן 'שלושה ימים בקיץ' מתחקה יוסי אבני־לוי אחר חידת השקט שלפני הסערה, אחר התנועה המפתיעה משגרה במרחב פסטורלי אל התרחשות היסטורית אלימה. כמו בציורו של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב "נוף עם נפילת איקרוס", כך גם ביישוב הליטאי המתואר ברומן, החיים שוטפים בנחת על אהבותיהם, מצוקותיהם וענייניהם הגדולים-הקטנים, אדישים לדרמה הגדולה שתשנה את חייהם. אבני הצליח להאיר פרשייה מן השואה באופן פורץ דרך, המתרחק ביודעין מן הנתיב המרכזי של הסיפורת הענפה בנושא. במפתיע, סגנון הכתיבה מעין־אגדי ודמויות היהודים אינן במרכז: ההיסטוריה הופכת כך על־זמנית, והעל־זמני והאגדי – להיסטורי. במבט רענן וקשוב לדקויות מתאר אבני מיקרוקוסמוס אנושי שהוא משל על היעדר אנושיות בצד אנושיות לשמה. על אף מורכבות הנושא מצליחה כתיבתו של אבני לנוע תדיר מן המבע בפרוזה אל השירי ולהמריא מן הכאב אל היופי הצרוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה