וודקה ולחם/מירה מגן

וודקה ולחם, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010

 

"אפילו חברת חשמל נותנת אזהרה אחרונה לפני ניתוק, כותבת מה צריך לעשות כדי לחבר מחדש, והיא? שום דבר. חתיכת נייר טואלט עם המילה שמוק לא השאירה."

"את כל הביצים האלה חירבנו תרנגולות, פיכס, לנגוע במה שיצא להן מהתחת"?

 

מירה מגן, ילידת 1950 בכפר סבא, היא סופרת ישראלית עטורת פרסים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005. את דרכה החלה כמורה ובהמשך כאחות בבית החולים הדסה עין כרם, אך אהבתה לכתיבה הובילה אותה לשינוי מקצועי. מגן פרצה לתודעה הספרותית עם ספרה הראשון "כפתורים רכוסים היטב" (1994), ומאז פרסמה רומנים וסיפורים קצרים המאופיינים בריאליזם לירי, שפה עשירה ורגישות אנושית עמוקה.

וודקה ולחם הוא ספרה השביעי 

כתיבתה של מגן עוסקת לעיתים קרובות במתח שבין עולמות דתיים לחילוניים, ובנושאים כמו אימהות, זהות נשית, מיניות, והתמודדות עם כאב ומצוקה. ספריה תורגמו לשפות רבות, והיא נחשבת לאחת הקולות הבולטים בספרות הישראלית העכשווית

הספר "וודקה ולחם" מאת מירה מגן הוא רומן רגיש ומלא חמלה על אנשים באמצע החיים, שמוצאים את עצמם בצומת דרכים. גיבורת הסיפור, עמיה, אקדמאית שבעבר החזיקה במשרה בכירה בבנק, נשואה לעורך דין מצליח ואם לילד בן חמש, מחליטה לשנות כיוון. לאחר שבעלה עוזב לאילת כדי "לחפש משמעות", היא עוברת למושב, לוקחת על עצמה את ניהול המכולת של הוריה המנוחים, ומתחילה חיים חדשים, פשוטים יותר – אך מלאים תהפוכות.

במהלך הסיפור נכנסים לחייה דמויות מגוונות: נערה חסרת בית, זקן נרגן, עובד ערבי ותיק, ובעל חיים בשם וודקה. כל אחת מהדמויות הללו חושפת צדדים שונים בעמיה ובחיים עצמם – מורכבים, כואבים, אך גם מלאי יופי. מגן מצליחה להפוך את היומיומי והפשוט למרגש ונוגע ללב, דרך שפה פיוטית, דיאלוגים חכמים, ותיאורים שמזכירים כמעט שירה.

זהו סיפור על פרידה, חיפוש שורשים, קשרים אנושיים, והיכולת להתחיל מחדש – גם כשנדמה שהכול כבר מאחוריך.

המשמעות האמיתית של שם הספר "וודקה ולחם" מתבררת רק בסופו. הגיבורה, עמיה, קוראת לכלב שהיא מקבלת בשם וודקה, אבל השם הזה הוא רק הסוואה למשמעותם האמיתית של הדברים בעולמם של גיבוריה של מירה מגן - דברים הנעים בין הארצי לבין השמיימי, בין הבסיסי לבין המפואר, בין הפשוט לבין המתוחכם ובין המים והלחם לבין הוודקה והלחם.

המלה וודקה נגזרת מהמלה הרוסית מים, והמים והלחם הם הבסיס לקיום האנושי. לא במקרה בוחרת מירה מגן לצרף את הלחם לנגזרת של המלה מים ולא למים כפשוטם: הספר כולו עוסק ברווח שבין הקיום הבסיסי לבין מה שמעבר לו, ומגן עושה זאת עם דמויות בשר ודם ובעלילה דקה ונבונה שיש בה תפניות פסיכולוגיות והיא חפה מדרמטיזציה מיותרת.

עמיה, כלכלנית וגדעון בעלה, עורך דין מצליח הם הורים לנדב בן ה-5, בני שלושים ומשהו שנראה שיש להם לכאורה את הכל: קריירות מפוארות, מנעמי חיים שהכסף יכול לקנותם ובכלל, הם מבוצרים עמוק בין חומות הבורגנות.
אחרי שאביה, ניצול שואה, נפטר – עמיה מחליטה לעזוב את עבודתה בבנק ולעבור לנהל את המכולת הקטנה והמתפוררת שהשאיר אחריו. זהו רגע שמסמן שינוי גדול בחייה. במקביל, גם בעלה גדעון עובר טלטלה – הוא עוזב את עבודתו כעורך דין ויורד לאילת כדי לעבוד בחוות דגים. בתחילת הסיפור, עמיה שוכרת בית ישן במושב, וגדעון כבר רחוק ממנה – פיזית ונפשית.

למרות שזה נשמע כמו עוד סיפור על משבר אמצע החיים, מירה מגן מציעה מבט אחר: היא בוחנת בכנות דרכים שונות לחיות את החיים, ומציגה לא רק את עולמם הפנימי של הגיבורים הראשיים, אלא גם את הדמויות שסביבם. במקום להתמקד רק במחשבות עמוקות, היא מראה את הדמויות דרך המעשים שלהן – וכך יוצרת סיפור עשיר, מורכב ומלא רגש.

עמיה שוכרת בית ישן במושב מאדם מבוגר בשם אדון לוי, אדם בודד ומריר. לשכנותה מגיעה לפתע אישה בשם רבקה שיינבך, שמכנה את עצמה "מדונה סולז'ניצין" (אלכסנדר סולז'ניצין היה סופר והיסטוריון רוסי, זוכה פרס נובל לספרות, שחשף לעולם את זוועות מחנות העבודה הסובייטיים (הגולג) דרך יצירותיו ) – שם מוזר ומצחיק. היא שיכורה, גונבת כסף, אבל מחזירה אותו בדרכים משונות – למשל, על ידי הבאת בעלי חיים שונים לבית של עמיה: כלב בשם וודקה, ארנב, ציפורים, אפרוחים וחתולה. למרות ההתנהגות המוזרה שלה, נרקמת בין השתיים חברות אמיתית, שמבוססת על קבלה והבנה הדדית.

במקביל, הסיפור עוקב אחרי גדעון, בעלה של עמיה, שעזב את עבודתו כעורך דין מצליח ובחר בחיים פשוטים באילת. מירה מגן בוחנת דרך סיפורו את האפשרות לחיים אחרים – לא מתוך בחירה חופשית, אלא מתוך אילוץ כואב. זה מה שמונע מהסיפור להפוך למוסרני.

בסופו של דבר, עמיה בוחרת להישאר במושב, מוסרת את ניהול המכולת למדונה, ומתחילה לעבד את הגינה שלה – וגם את זו של אדון לוי. הגינות מסמלות את הדרך שלה להתמודד עם הכאוס בחייה ולמצוא משמעות חדשה. הסיפור משלב בין רעיונות חילוניים של עבודה ויצירה לבין פתיחות לאמונה – כמו ההחלטה לשלוח את בנה לבית ספר דתי. כך נוצר סיפור על חיפוש אחר סדר ומשמעות בעולם מורכב, שבו הקודש והחול שזורים זה בזה.

בסיכומו של דבר, זהו ספר איטי, מעט דחוס, עם המון דימויים ושפה עשירה. מעט איטי, לחובבי הז'אנר.

 

 

 

שלושה ימים בקיץ

 

שלושה ימים בקיץ

יוסי אבני-לוי

בהוצאת זמורה-ביתן-מודן

זוכה בפרס ברנר ובפרס ספיר לשנת 2024

מבצע ברברוסה, שהחל ב־22 ביוני 1941, היה פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מלחמת העולם השנייה. ליטא, שהייתה אז תחת שלטון סובייטי, נכבשה במהירות על ידי הצבא הגרמני כחלק מההתקדמות המהירה של כוחות מדינות הציר במזרח.

כבר ביום הראשון של המבצע, נכנסו כוחות גרמניים לליטא. תוך ימים ספורים הם השתלטו על ערים מרכזיות כמו וילנה וקובנה. חלק מהאוכלוסייה הליטאית קיבלה את הגרמנים כמשחררים מהשלטון הסובייטי, אך חלקים אחרים שיתפו פעולה עם הנאצים בביצוע פשעים נגד יהודים.

מיד לאחר הכיבוש, החלו הגרמנים, בסיוע ליטאים מקומיים, בביצוע "הפתרון הסופי". יחידות האיינזצגרופן ביצעו מעשי טבח המוניים. עד סוף 1941 נרצחו כ-200,000 מיהודי ליטא, מתוך כ-220,000 שהיו בה ערב המלחמה.

העיירה הליטאית הדמיונית גילישקיס, אוגוסט 1941. עד לא מכבר היתה העיירה כבושה בידי הסובייטים, כעת היא נתונה תחת כיבוש גרמני. האיש העומד בראש האיינזצגרופן עושה את דרכו אליה, נחוש לסמן עוד וי ברשימת העיירות הנקיות מיהודים.

בעיירה מתגוררים מזה שנים רבות זה לצד זה יהודים ונוצרים, עם מיעוט פגאני בראשותה של מכשפה זקנה, אולי לא באהבה אבל בשכנות נינוחה. אבל כעת היהודים נתונים למגבלות רבות, וכמעט אינם נראים מחוץ לבתיהם.

יוצא דופן הוא הרוקח, שמכיוון שהוא היחיד במקצועו במקום הוא מורשה להחזיק את חנותו פתוחה ולשרת לקוחות שאינם יהודים. יוצאת דופן היא גם פאולה, אשתו של בעל הכלבו המקומי, שמטופלת בילד מעוכב התפתחות, ומסתובבת בחוצות מבקשת לו מרפא.

אצל הנוצרים החיים מתנהלים כרגיל. הערניים שבהם דרוכים לרשת את היהודים מיד כשיסולקו מן המקום, אבל פרט לכך העסקים פחות או יותר כרגיל. הגעתו של איש האיינזצגרופן מחדדת את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות, משלחת את היהודים אל גורלם המר, ומחייבת את הנוצרים לנקוט עמדה.

הספר הוא מפגש של קורבנות. מסכנים היהודים הנרדפים, מסכנים הליטאים הנוצרים הרוצחים יהודים - בהתנדבות - ומתלוננים על הקושי. מסכן אפילו המפקד הגרמני המיוסר מקלקול קיבה, שרואה בעצמו בסך נציגו של הטבע. המורה למקצועות הומניים, שמתעקש להיות זה שיירה בתלמידיו היהודים, הוא סופר מתוסכל לוקה בנפשו, שמאחוריו ילדות אומללה. אשתו המדוכאת, שמתכננת לשים יד על אוצרות היהודים, הופכת מרגע לרגע לחסידת אומות עולם. כולם סובלים ואף אחד אינו אשם.

העלילה העצובה, נסמכת על אירועים שקרו, ביניהם רצח יהודי קדאיניאי ב-28 באוגוסט 1941 (הסופר מפרט את מקורות השראתו באחרית דבר). לפני המלחמה חיו בקדאיניאי כ־3,000 יהודים, שהיוו למעלה מרבע מאוכלוסיית העיר. הייתה זו קהילה יהודית תוססת עם מוסדות חינוך, תרבות ודת. עם סיפוח ליטא לברית המועצות ב־1940, נאסרה הפעילות הציונית, ורבים הוגלו לסיביר.ביום ה-24 ביוני 1941 העיר נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. ב-23 ביולי 1941 כ־200 יהודים נרצחו על ידי ליטאים מקומיים. ב-15 באוגוסט 1941 כל יהודי העיר רוכזו בבית הכנסת, ומשם הובלו לאורוות, שם הוחזקו במשך 13 יום ללא מזון. ב-28 באוגוסט כל היהודים הובלו לבורות ירי ונרצחו בירי על ידי שוטרים ליטאים בפיקוד גרמני. למעלה מ־2,000 יהודים נרצחו באותו יום. רק שני צעירים הצליחו להימלט יום לפני ההוצאה להורג.

רצח יהודי קידן

העלילה מתנקזת לשלושה מוקדים. במוקד האחד נמצאת פאולה, אמו של הילד בן השלוש שאינו הולך. היא נועצת בכל מי שאפשר, כולל במכשפה הפגאנית, כדי לרפא אותו, ובו בזמן עסוקה גם בתכניות לנטוש את בעלה מזה עשרים שנה, שבוגד בה מאז נישאו. במוקד השני נמצאים המורה ואשתו, הוא סופר מתוסכל, היא אשה מדוכאת. במוקד השלישי נמצא יונאס, צעיר מקומי, אחד מחבורה של ארבעה, שנמשך לגברים, ומתכנן להתוודות על כך באוזני חבריו. כל הארבעה מתנדבים להתייצב על שפת הבור ולירות ביהודים, שניים מהם רוצחים ללא היסוס את הרוקח ואחר-כך מתלוננים על הקושי, יונאס לבדו יורה באויר כדי לא להרוג ילד יהודי נמלט.

הספר מבקש להאיר את האפלה – אך לעיתים נדמה שהוא מתבלבל בין אור לצל.

הכתיבה מדויקת, לעיתים פיוטית, והעלילה נעה בין שלושה מוקדים אנושיים: אם לילד עם עיכוב התפתחותי, זוג נשוי מתפורר, וצעיר הומוסקסואל שמוצא עצמו בין רוצחים. כל אחד מהם מייצג פן אחר של החברה הליטאית תחת הכיבוש – אדישות, תאוות בצע, פחד, וגם שמץ של חמלה.

אולם דווקא כאן טמונה הבעיה המרכזית של הספר: הניסיון להאניש את הרוצחים. הסופר מעניק לכל דמות "סבל" משלה – המפקד הגרמני סובל מקלקול קיבה, המורה הרוצח הוא סופר מתוסכל, ואשתו – שתחילה מתכננת לשדוד את רכוש היהודים – הופכת לפתע לחסידת אומות עולם. כך נוצרת תחושת סימטריה מוסרית שקרית: כולם סובלים, כולם אנושיים, ואף אחד אינו אשם באמת.

היהודים, לעומת זאת, כמעט ואינם מדברים. הם נוכחים-נפקדים, קורבנות אילמים של עלילה שמתרכזת דווקא במבצעי הפשע. בכך, הספר משקף תופעה מוכרת בספרות השואה – המרכזת את מבטה בתוקפן, לא בקורבן.

האזכור הישיר של רצח יהודי קדאיניאי מעניק לספר עוגן היסטורי חשוב, אך גם מחייב אותו לאחריות מוסרית. כאשר דמויות מתנדבות לירות בילדים יהודים – ואז מתלוננות על הקושי – הקורא נדרש לשאול: האם הסופר מבקר את הדמויות, או מבקש שנחוש כלפיהן אמפתיה?

לסיכום, זהו ספר חזק, מטריד, ולעיתים קרובות מרשים בכתיבתו. אך הוא מותיר טעם מר – לא רק בשל הזוועות שהוא מתאר, אלא בשל הדרך בה הוא בוחר למקם את המבט. זהו רומן על שואה – אך לא בהכרח רומן שנושא באחריות של זיכרון השואה.

ממליץ בהחלט לקרוא

מנימוקי השופטים:

ברומן 'שלושה ימים בקיץ' מתחקה יוסי אבני‏־לוי אחר חידת השקט שלפני הסערה, אחר התנועה המפתיעה משגרה במרחב פסטורלי אל התרחשות היסטורית אלימה. כמו בציורו של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב "נוף עם נפילת איקרוס", כך גם ביישוב הליטאי המתואר ברומן, החיים שוטפים בנחת על אהבותיהם, מצוקותיהם וענייניהם הגדולים-הקטנים, אדישים לדרמה הגדולה שתשנה את חייהם. אבני הצליח להאיר פרשייה מן השואה באופן פורץ דרך, המתרחק ביודעין מן הנתיב המרכזי של הסיפורת הענפה בנושא. במפתיע, סגנון הכתיבה מעין־אגדי ודמויות היהודים אינן במרכז: ההיסטוריה הופכת כך על־זמנית, והעל־זמני והאגדי – להיסטורי. במבט רענן וקשוב לדקויות מתאר אבני מיקרוקוסמוס אנושי שהוא משל על היעדר אנושיות בצד אנושיות לשמה. על אף מורכבות הנושא מצליחה כתיבתו של אבני לנוע תדיר מן המבע בפרוזה אל השירי ולהמריא מן הכאב אל היופי הצרוף.